הגיע השליש השני בשנה מבחינת הלימודים וכל הכיתה הוזמנה לשיחות אישיות למסירת התעודות כשהגיע תורי והמורה מסרה לי את התעודה היא סיפרה לי מה שכבר ידעתי שציוני בחשבון-60 ובהנדסה לא כל כך טובים ומשמחים אני הרגשתי לא בנוח הייתי מאוכזב מאוד והמורה ממני גם והמורה ניסתה לנחם אותי בזה שבספרות ולשון אני ציונים של 100,90 אבל זה לא שימח אותי משום שאני ואבא כבר ישבנו הרבה מאוד זמן על התרגילים בחשבון ועדיין לא הצלחתי לפתור אותם וזה מה שהעציב אותי אבל אני לא חשבתי על זה וקצת התעודדתי משום שאני רוצה להיות בעתיד סופר או עיתונאי לא מתמטיקאי ומהנדס, וזה קצת ניחן אותי המורה ציפתה לשנה הבאה לציונים טובים אבל אמרתי לה מבטיח לך שלא תראי ציונים יותר טובים והמורה הייתה מופתעת ושאלה למה?עניתי לה אני הולך לוינה היא לא ידעה איפה זה והסברתי לה שההורים שלי לא יצליחו לחיות אחרי התאונה של אופיר ואימא תחזור פעמיים בשנה לבקר אבל המורה לא ויתרה היא רצתה להיפגש ולדבר על וינה ועל עבודת החקר ושחזרתי מבית ספר הסתכלתי על כל הבתים ברחוב וניסיתי לזכור אותם לעד שאני אחזור מבית ספר בוינה אני יחשוב שאלה הבתים שלנו רק בארץ אחרת שאני לא מכיר.
בעקבות הפרק הרגשתי עצב בשבילו בגלל הציונים אבל יותר בגלל שהוא צריך לעבור לוינה למקום אחר ולשכוח את כל החברים ולהתחיל בדרך חדשה והרגשתי שהוא צריך תמיכה ועידוד מחבריו ולבזבז את הזמן ולהנות עד שהוא עוזב.
בעקבות הפרק הרגשתי עצב בשבילו בגלל הציונים אבל יותר בגלל שהוא צריך לעבור לוינה למקום אחר ולשכוח את כל החברים ולהתחיל בדרך חדשה והרגשתי שהוא צריך תמיכה ועידוד מחבריו ולבזבז את הזמן ולהנות עד שהוא עוזב.
